פרולוג
מאי 2012
לונדון
אני לא מבין שום דבר בפוליטיקה אמריקאית. אני לא צריך להבין בה משהו. אני אזרח בריטי והפרלמנט שלנו מבלבל מספיק. פוליטיקה לא מעניינת אותי במיוחד. אבל אני נאלץ להתמודד עם הקלחת הפוליטית ותוצרי הלוואי שלה כל הזמן. אני עוסק בביטחון, גם למגזר הפרטי וגם לממשלת אנגליה. אני טוב בעבודה שלי. אני מתייחס אליה ברצינות רבה. בעסק הזה חייבים להיות טובים, כי כשאתה לא טוב אנשים מתים.
המטוס של חבר קונגרס אמריקאי מתרסק – ברור שהסיפור יגיע לחדשות. אבל כשאותו חבר קונגרס הוא גם סגן הנשיא המיועד של המפלגה היריבה והבחירות בעוד כמה חודשים, הסיפור מכה גלים במהדורות החדשות בכל העולם ונהיה ויראלי תוך כמה שניות. בייחוד משום שרודפי השררה לא יבחלו בשום אמצעי כדי להבטיח שהנשיא המכהן לא ייבחר לכהונה שנייה. הרפובליקנים נאלצו, כמובן, להמציא מחליף ברגע האחרון. וכך קרה שגיליתי אותה.
בהתחלה קיבלתי מייל מאבא שלה. קול מהעבר שלח לי דרישת שלום ידידותית וציין מה כל אחד מאתנו עשה בחייו. לא הייתה לי בעיה עם זה. העבר שלי ססגוני למדי, על כל הטוב והרע שבו, והכרתי את הבחור הזה באחת מהתקופות הטובות.
אחר כך הגיעה שיחת טלפון, והוא סיפר לי שיש לו בת שחיה בלונדון. הוא חשש לביטחונה ומסר כמה פרטים כלליים כדי להסביר מדוע. הייתי מנומס, ומשוכנע למדי שאין שום סיבה שאערב את עצמי בזה – גם ככה כרעתי תחת העומס בעבודה. אבטחת האישים שהיו אמורים להגיע לאולימפיאדת 2012 בלונדון גזלה כל דקה פנויה שהייתה לי, ולא היה לי רגע מיותר להקדיש לבתו של מכר שפגשתי בטורניר פוקר לפני יותר משש שנים.
אמרתי לו לא. אפילו הייתי מוכן להפנות אותו לחברת אבטחה אחרת כטובה אישית, אבל אז הוא חשף את הקלפים שלו. שחקני פוקר מקצועיים תמיד יודעים מתי לחשוף את הקלפים שלהם.
הוא שלח עוד מייל, וצירף אליו תמונה שלה. התמונה הזאת שינתה הכול. לא הייתי עצמי אחרי שראיתי אותה, ולא יכולתי לחזור להיות הגבר שהייתי לפני כן. לא אחרי שנפגשנו בלילה ההוא ברחוב. כל עולמי התערער בגלל תמונה. תמונה של האמריקאית היפהפייה שלי.
פרק 1
מזל שאימא שלי לא יכולה לראות את זה עכשיו. היא הייתה משתגעת. הגעתי לתערוכה של בֶּני הערב כי הבטחתי לו שאבוא ואני יודעת כמה זה חשוב לו. זה חשוב גם לי. הוא חבר טוב שלי ואני מאחלת לו רק טוב, בדיוק כמו שהוא מאחל לי. בשלוש השנים האחרונות בני תמיד היה שם כדי לתמוך בי, לשתות איתי, לנחם אותי. הוא אפילו עזר לי לשלם את שכר הדירה מדי פעם, כשנתן לי עבודה. טוב, זה והעובדה שהוא צילם את התמונה שאני בוהה בה כרגע. תמונה שלי, עירומה.
זה לא שדוגמנות עירום הייתה עבודת החלומות שלי או משהו. אבל זו דרך להרוויח קצת כסף בין כל הלוואות הסטודנטים. ולאחרונה התחלתי לקבל הצעות מצלמים אחרים. בני גם אמר שאני צריכה להיות מוכנה להמון התעניינות אחרי התערוכה הערב. אנשים ירצו לדעת הכול על הדוגמנית. זה מובן מאליו, בְּרִין. זה בני שלי, אופטימיסט נצחי.
לגמתי מהשמפניה ובחנתי את הצילום הענקי שנתלה על קיר הגלריה. הדיוקן שלי הוגדל והודפס על קנבס במיוחד בשביל התערוכה. האפקט היה מבהיל למדי, אבל היה ברור שבֶּני מוכשר. בתור בן של פליטים סומלים שהגיעו לבריטניה בלי כלום, הוא בהחלט ידע לבנות תמונה. הוא הציב אותי על הגב, פניי מופנות הצדה, זרועי מונחת על שדיי ואצבעות ידי השנייה פרושות בין רגלי. הוא רצה שהשיער שלי יהיה פזור, הרגליים ישרות ומופנות כלפי מעלה והכוס מכוסה.
לבשתי חוטיני לתמונה הזאת, אבל אי אפשר לראות אותו. לא רואים שום דבר שעלול להתפרש כפורנוגרפיה. בכל מקרה, המונח המקובל הוא עירום אמנותי. הצילומים שלי נעשו בגבולות הטעם הטוב – אחרת לא הייתי מסכימה להשתתף בהם. טוב, ברור שקיוויתי שהתמונות שלי לא ימצאו את דרכן לשום אתר פורנו, אבל בימינו אין שום דרך לוודא את זה. אבל אני לא עושה פורנו. אני בקושי עושה סקס.
"הנה הבחורה שלי!" זרועותיו הגדולות של בני נכרכו סביב כתפיי והוא הניח את סנטרו על ראשי. "זה הורס, נכון? ואת האישה עם כפות הרגליים הכי יפות בתבל!"
"כל דבר שאתה עושה נראה טוב, בן, אפילו כפות הרגליים שלי." הסתובבתי והבטתי בו. "נו, כבר מכרת משהו? או, בעצם, כמה כבר הספקת למכור?"
"בינתיים שלוש, ואני חושב שזאת עומדת ללכת בקרוב מאוד." בן קרץ. "אל תנעצי עיניים, אבל את רואה את הבחור הגבוה ההוא בחליפה האפורה, זה עם השיער השחור שמדבר עם קרוֹל אנדרסֵן? הוא שאל עליה. נראה לי שהוא די נשבה בקסמיה של הוד רוממותך העירומה והמהממת. הוא בטח הולך לפצוח במרתון פעילות ידנית מאומצת ברגע שהקנבס יהיה כולו שלו. איך את מרגישה עם זה, ברין, מותק? איזה שחקן גולף עשיר יושב מול יופייך השמימי ומשחק לעצמו עם הבולבול?"
"סתום ת'פה." גלגלתי את עיניי לעברו. "אתה פשוט דוחה. אם לא תפסיק להגיד לי דברים כאלה אני איאלץ להפסיק לעבוד איתך." נענעתי את ראשי נמרצות. "יש לך מזל גדול שאני אוהבת אותך, בני קלַארקְסוֹן." לבן היה כישרון להגיד דברים גסים להחריד בצורה שתישמע הולמת ומעודנת. זה בטח המבטא הבריטי שלו. לעזאזל, אפילו אוֹזי אוֹסבּוֹרן נשמע מהוגן לפעמים בגלל המבטא הזה.
"אבל זה בכל זאת נכון," אמר בן והדביק נשיקה על לחיי, "ואת יודעת את זה. הבחור הזה לא הפסיק ללטוש בך עיניים מהרגע שריחפת לך פנימה. והוא ממש לא הומו."
בהיתי בבני. "טוב לדעת, תודה על העדכון, בן. ואני לא מרחפת לשום מקום!"
הוא חייך אליי את אחד החיוכים המרושעים והנעריים שלו, "תאמיני לי, אם הוא היה גיי כבר הייתי מציע למצוץ לו בחדר האחורי. הוא שווה ברמות מטורפות."
"אתה במסלול הישיר לגיהינום, זה ברור לך, נכון?" העפתי מבט אגבי לאחור ובחנתי את הקונה. בני צדק לגביו: הבחור נטף סקס-אפיל; מסוליות נעלי הפֵּרַאגָמוֹ האיטלקיות שלו ועד קצות שיערו הגלי והכהה. מטר תשעים בערך, שרירי, בטוח בעצמו, עשיר. לא יכולתי לראות את עיניו מפני שדיבר עם בעל הגלריה. אולי על התמונה שלי? קשה לומר, אבל מה זה משנה. לעולם לא אראה אותו שוב, אפילו אם הוא באמת יקנה אותה.
"אני צודק, אה?" בן ראה שאני מסתכלת ודחק בי במרפקו.
"בקשר למה? שהוא יעשה ביד? אין סיכוי, בני!" הנדתי את ראשי באטיות. "הוא יפה מדי. הוא בטוח לא צריך להסתפק ביד שלו כשמתחשק לו לגמור." ואז הגבר היפהפה הזה הסתובב והסתכל עליי. עיניו חרכו את החדר לכל אורכו, כאילו שמע מה אמרתי לבני לפני רגע. אבל זה היה בלתי אפשרי. נכון? הוא המשיך לנעוץ בי את מבטו עד שלבסוף נאלצתי להשפיל את עיניי. לא היה לי שום סיכוי להתחרות באינטנסיביות הזאת, או מה שזה לא היה ששעט לעברי מהכיוון שלו. הדחף להימלט הגיח מיד. הבטיחות קודמת לכול.
שתיתי עוד לגימה גדולה מהשמפניה ורוקנתי את הכוס. "אני צריכה ללכת עכשיו. התערוכה פשוט גאונית," חיבקתי את חברי, "ואתה תהיה מפורסם בכל העולם," הוספתי בגיחוך, "בעוד חמישים שנה בערך!"
בני צחק מאחורי גבי כשפניתי ללכת בכיוון הדלת. "תתקשרי אליי, מהממת שלי!"
נופפתי לו בידי בלי לפנות לאחור ויצאתי החוצה. הרחוב היה הומה מהרגיל יחסית ללונדון באמצע השבוע. האולימפיאדה שעמדה להתחיל בקרוב הפכה את העיר לכוורת אנושית הומה ועצומת ממדים. בחיים לא אצליח להשיג מונית. אולי כדאי שאקח סיכון ואנסה להגיע לתחנת הרכבת התחתית הקרובה? הסתכלתי על נעלי העקב שלי. הן אמנם נראו נהדר עם השמלה שלבשתי, אבל ממש לא נועדו להליכה ממושכת. וגם אם אעלה על רכבת, עדיין אצטרך לדדות לא מעט בחושך כדי להגיע לדירה שלי. אימא הייתה אומרת לא, כמובן. אבל, מצד שני, אימא לא הייתה כאן, בלונדון, אלא בבית, בסן פרנסיסקו. המקום שלא רציתי להיות בו. לעזאזל עם הכול. התחלתי ללכת.
"זה רעיון גרוע מאוד, ברין, אל תיקחי את הסיכון. תני לי להקפיץ אותך."
קפאתי במקום. ידעתי מי זה למרות שמעולם לא שמעתי את קולו. הסתובבתי באטיות והבטתי היישר לתוך העיניים שחרכו את דרכן אל עיניי בגלריה. "אני בכלל לא מכירה אותך," אמרתי לו.
הוא חייך, ושפתו התרוממה מעט גבוה יותר באחת משתי זוויות פיו עטור הזקנקן הצרפתי. הוא הצביע על מכוניתו, רֵיינְג' רוֹבר אֵייץ'-אס-אי שחורה ומבריקה שחנתה מעבר לכביש. מזן המכוניות שרק אנגלים עם המון כסף יכולים להרשות לעצמם. לא שהוא לא הסריח מכסף עוד קודם, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. הוא כל כך לא בליגה שלי.
בלעתי את רוקי. היו לו עיניים כחולות, צלולות ועמוקות מאוד. "ולמרות זאת אתה יודע איך קוראים לי ו… ומצפה שאני אכנס אתך למכונית? אתה מטורף לגמרי?"
הוא התקרב אליי והושיט את ידו ללחיצה. "אִיתֵ'ן בְּלֵאקְסטוֹן". נעצתי מבט בכף ידו. היא נראתה אלגנטית להפליא בחפתים הצחורים שמסגרו את שולי השרוולים של הז'קט המעוצב האפור שלבש. "איך אתה יודע איך קוראים לי?"
"שילמתי לא מעט כסף על יצירה בשם מנוחתה של ברין בגלריית אנדרסן לפני פחות מחמש עשרה דקות. ואני די בטוח שאני לא סובל משום בעיה נפשית. זה נשמע יותר פוליטקלי קורקט מסתם 'מטורף', את לא חושבת?" ידו נותרה מושטת לעברי.
ידי פגשה בשלו והוא לקח אותה. ועוד איך לקח אותה. ואולי פשוט יצאתי מדעתי – לוחצת ידיים עם הזר שבדיוק רכש תמונת קנבס ענקית שלי בעירום. הייתה לאית'ן לחיצת יד איתנה. איתנה וחמה. האם משך אותי מעט קרוב יותר אליו, או שרק דמיינתי? או שאולי אני הייתי המטורפת מבין שנינו, מפני שכפות רגליי לא נעו ולא זעו. העיניים הכחולות האלה היו יותר קרובות משהיו רגע לפני כן, וריח הבושם שלו עלה באפי. ניחוח מטריף ברמות פליליות ממש. זה היה כמעט חטא להיות אנושי ולהריח טוב כל כך.
"ברין בֶּנֵט," אמרתי. הוא הרפה מידי. "והנה, אנחנו מכירים אחד את השני," אמר, מצביע קודם עליי ואז על עצמו. "ברין, אית'ן." הוא סימן בראשו לכיוון הריינג' רובר שלו. "עכשיו תרשי לי לקחת אותך הביתה?"
בלעתי את רוקי שוב. "למה כל כך אכפת לך?"
"בגלל שאני לא רוצה שיקרה לך שום דבר? בגלל שנעלי העקב האלה נראות נהדר על הרגליים שלך, אבל זה יהיה גיהינום ללכת בהן? בגלל שמסוכן שאישה תלך לבד בעיר בלילה?" עיניו רפרפו על פני גופי. "בייחוד אישה שנראית כמו שאת נראית." אחת מזוויות הפה הזה שלו שוב התרוממה מעט גבוה יותר בצד אחד. "כל כך הרבה סיבות, מיס בנט."
"ומה אם אתה מסוכן בעצמך?" אחת מגבותיו התרוממה בשאלה. "אני עדיין לא מכירה אותך ולא יודעת שום דבר עליך. אני אפילו לא יודעת אם אית'ן בלאקסטון זה השם האמיתי שלך." הוא באמת נעץ בי כרגע את המבט הזה?
"יש משהו במה שאת אומרת, ואני יכול לפתור את זה די בקלות." הוא שלח יד לכיס הז'קט שלו ושלף רישיון נהיגה שהשם אית'ן ג'יימס בלאקסטון התנוסס עליו באופן שאין לטעות בו. הוא הושיט לי גם כרטיס ביקור בגון קרם עם אותו שם ועם המילים בלאקסטון ביטחון בינלאומי בע"מ. "את יכולה לשמור אותו." הוא גיחך שוב. "אני מאוד עסוק בעבודה שלי, מיס בנט, ואני מבטיח לך שאין לי אפילו רגע אחד פנוי לטפח תחביבים בסגנון רצח סדרתי."
צחקתי. "אחד אפס, מר בלאקסטון." שמתי את הכרטיס בארנק שלי." בסדר גמור, אתה יכול לקחת אותי." גבתו נורתה שוב כלפי מעלה, וקיבלתי גם סיבוב נוסף של החיוך המעוקם.
התכווצתי בתוך-תוכי בגלל כפל המשמעות הבעייתי הטמון במילים לקחת אותי וניסיתי להתמקד במחשבה על הכאב שתגרום לי הליכה עד לתחנת הרכבת על העקבים האלה; ברור שזה רעיון טוב לתת לו להסיע אותי הביתה.
הוא הניח את ידו על שיפולי גבי והוביל אותי אל מעבר לכביש. "פה את נכנסת." הוא וידא שאני ישובה בנוחות ואז הקיף את המכונית והחליק מאחורי ההגה, תנועותיו חינניות כשל פנתר. הוא הביט בי והיטה את ראשו. "והיכן מיס בנט מתגוררת?"
"כיכר נֶלסוֹן בסַאוּתְ'ווֹרק."
הוא כיווץ את מצחו לרגע ואז הפנה את ראשו לאחור והשתלב בתנועה הזורמת. "את אמריקאית."
מה הקטע, הוא לא אוהב אמריקאים? "אני רק לומדת כאן. קיבלתי מלגה לאוניברסיטת לונדון. תואר שני," הוספתי, ותהיתי מה היה בו שעורר בי את הצורך לחלוק פרטים על חיי.
"והדוגמנות?"
המתח המיני הפך מוחשי ממש ברגע ששאל את השאלה. חיכיתי רגע לפני שעניתי. ידעתי בדיוק מה הוא עושה – מדמיין אותי בתמונה שקנה. עירומה. ומוזר ככל שהרגשתי, פתחתי את פי ואמרתי לו, "אה, אני . . . אני – דגמנתי לידיד שלי. הצלם, בני קְלַארקסוֹן. הוא ביקש, וזה עוזר לשלם את החשבונות, אתה מבין?"
"לא ממש, אבל אני אוהב את הדיוקן שלך, מיס בנט." עיניו נותרו ממוקדות בכביש.
הרגשתי את גופי מתקשח כשאמר את הדברים. מי לעזאזל הוא חושב שהוא? איך הוא מעז לשפוט אותי ואת מה שאני עושה כדי להתפרנס?
"טוב, התאגיד הבינלאומי שלי מעולם לא השיג את הפריצה המיוחלת שאתה ללא ספק זכית לה, מר בלאקסטון, אז נאלצתי לפנות לדוגמנות. אני מעדיפה לישון במיטה ולא על ספסל ברחוב. ואני לא אוהבת קור. החורף המזדיין כאן קפוא!" הארס בקולי הדהד בבירור אפילו באוזניי.
"מניסיון אישי, זה ממש לא הדבר היחיד שמזדיין כאן." הוא הסתובב ונעץ בי מבט כחול של מומחה.
האופן שבו אמר "מזדיין" גרם לדם בעורקיי לעקצץ באופן שלא הותיר שום מקום לספק; הכישרון שלי לפנטז בהחלט לא הלך לאיבוד.
יכול להיות שאין לי יותר מדי ניסיון מעשי בין הסדינים, אבל לפחות הפנטזיות שלי לא החלידו.
"טוב, הנה דבר אחד שאנחנו מסכימים עליו." עיסיתי את רקותיי. המחשבה על הזין שלו והמילה "מזדיינים", שהבהבו באותו חלל קטן במוח שלי, היו קצת יותר מדי כרגע.
"כאב ראש?"
"כן. איך ידעת?"
הוא האט כשהתקרבנו לתמרור עצור ובחן אותי במבטו, עיניו משוטטות מטה אל חיקי ושוב למעלה, אל פניי, בקצב אטי ומדוד. "סתם ניחוש. לא אכלת ארוחת ערב, רק השמפניה ששתית שמה בגלריה, ועכשיו כבר מאוחר והגוף שלך מוחה בתוקף." הוא הרים גבה שוב. "איך הלך לי?"
בלעתי את רוקי, משתוקקת נואשות לכוס מים. בינגו, מר בלאקסטון. קראת אותי כאילו הייתי חוברת קומיקס זולה. מי שלא תהיה, אתה טוב.
"אני רק צריכה שני אספירין וקצת מים והכול יהיה בסדר."
הוא הניד בראשו. "מתי הייתה הפעם האחרונה שהכנסת משהו לפה, ברין?"
"אז חזרנו לשמות פרטיים?"
הוא זרק בי מבט סובלני אבל היה ברור שהוא מעוצבן.
"אכלתי ארוחת בוקר מאוחרת, טוב? אני אגיע הביתה ואכין לי משהו." הבטתי מבעד לחלון. האור ברמזור כנראה התחלף, כי התחלנו לנסוע שוב. לא נשמע שום צליל מלבד הרחש שבקע מגופו כשסובב את ההגה. והצלילים האלה היו סקסיים מכדי שאצליח להסב את מבטי לאורך זמן. הגנבתי לעברו מבט. האף שלו היה דומיננטי למדי בפרופיל, אבל עליו זה ממש לא הפריע: הוא עדיין היה יפהפה.
הוא התעלם ממני עכשיו, התנהג כאילו אני לא יושבת במרחק סנטימטרים ספורים ממנו, והסיע אותנו בשקט וביעילות. נראה שהוא מתמצא היטב ברחובותיה של לונדון – כי הוא לא ביקש ממני הנחיות אפילו פעם אחת. אבל ריחו עדיין עמד באפי, והוא עשה דברים לראש שלי. הייתי חייבת לצאת משם כמה שיותר מהר.
אית'ן השמיע נהמה זועפת והחנה את הרכב ליד מרכז קניות. "תישארי כאן. אני חוזר בעוד רגע." קולו נשמע מתוח משהו. הרבה יותר ממשהו, למען האמת. הכול היה מתוח איתו. וסמכותי. כאילו הוא הסמכות העליונה ואני חייבת לציית לו בלי להתווכח.
החום ששרר במכונית והרכות של מושב העור היו מלטפים ונעימים מבעד לבד הדק של השמלה שלבשתי. אית'ן צדק לגבי דבר אחד. הייתי פשוט מתה אם הייתי הולכת ברגל עד התחנה. במקום זה, מצאתי את עצמי יושבת במכוניתו של אדם זר כמעט לחלוטין שראה אותי עירומה, אילץ אותי לתת לו להסיע אותי הביתה ועכשיו יצא מהחנות בפנים חמורות ופסע לעברי, אוחז בשקית. כל הסיטואציה הייתה מוזרה להחריד.
"מה היית צריך מהחנות – "
הוא תחב לידי בקבוק מים מינרליים ופתח חפיסת נוּרוֹפֵן – המקבילה האנגלית לאַדְוִויל מהבית. לקחתי את שניהם בלי לומר מילה, ולא הזיז לי שהוא צופה בי כשבלעתי את הכדורים בלגימה אחת. גמרתי לשתות תוך פחות מדקה. הוא הניח חטיף אנרגיה על ברכיי.
"עכשיו תאכלי את זה." בקולו שוב נשמעה נימה של "אל תעזי להתעסק איתי". "בבקשה," הוסיף.
נאנחתי ופתחתי את חטיף השוקולד הלבן. רשרוש העטיפה מילא את הדממה במכונית. לקחתי ביס ולעסתי לאט. הטעם היה אלוהי. הייתי צריכה את מה שהוא הביא לי. נואשות.
"תודה," לחשתי, והרגשתי מוצפת ברגשות לפתע. הדחף לבכות בעבע בי ללא שליטה. נאבקתי בו כמיטב יכולתי. הרכנתי את ראשי ליתר ביטחון.
"העונג כולו שלי," אמר ברכות. "כולנו זקוקים לדברים הבסיסיים, ברין, אוכל, מים… מיטה."
מיטה. המתח המיני שוב עלה. או שאולי הוא היה שם כל הזמן. נראה שאית'ן התברך בכישרון לגרום למילה התמימה ביותר להישמע כמו סקס לוהט, מיוזע ומטריף חושים שתזכרי הרבה, הרבה זמן. הוא ישב לצדי ולא התניע שוב את המכונית עד שגמרתי לאכול.
"באיזה מספר את גרה?" שאל.
"פרנקלין קְרוֹסינג 41."
אית'ן ניווט את המכונית במומחיות מחוץ לרחבת מרכז הקניות והחזיר אותה לכביש. כל סיבוב של הצמיגים הביא אותי קרוב יותר לדירה שלי. שקעתי אל תוך מושב העור הרך ועצמתי את עיניי. הטלפון הנייד שלי רטט בתוך הארנק שעל ברכיי. שלפתי אותו החוצה וקראתי את ההודעה ששלח לי בני: הגעת הביתה, הכול בסדר?
שיגרתי אליו תשובה קצרה ועצמתי שוב את עיניי. הרגשתי איך כאב הראש שלי מתחיל להתפוגג. הרגשתי יותר רגועה מכפי שהייתי מזה שעות. אני מניחה שהתשישות הכריעה אותי, כי אחרת לעולם לא הייתי מרשה לעצמי להירדם במכונית של אית'ן בלאקסטון. לא אם הייתי יכולה להימנע מזה איכשהו.
